Shoshana (Rosje) Katznelson
Interviewer:
Moran Marcovich & Maya Miller
Email: maya: maya_mil@walla.co.il
moran: moran4691@walla.com
ICQ: maya: 198958652
Messenger:maya: maya_mil@walla.co.il
moran: moran4691@walla.co.il
Address: Qiryat Ono, Israel
Survivor:
Code: RelatioNet KA SH 34 HA NE
Family Name: Katznelson
First Name: Shoshana (Rosje)
Father Name: Jacob (jap) Groenman
Mother Name: Marianne Cohen
Birth Date: 19/9/1934
Town In Holocaust: Harlem
Country In Holocaust: The Netherlands
תקציר קורות חיים [בעברית]: .
Review:
הייתה באמסטרדם, הוא היה נוסע לשם כל יום. ואז, בשנת 1940, ההורים החליטו שאנחנו עוברים לאמסטרדם. "בצעירותנו, עם כל כפית של אוכל שקיבלנו מההורים, קיבלנו גם קצת ציונות- אמרו לנו שאנחנו לא נשארים בהולנד, שאנחנו עולים לישראל... אבל ההורים לא החליטו מתי. בסביבות שנת 1938-1939 מישהו בא מגרמניה, ונתן הרצאה לפני כל היהודים הצעירים בקהילה, כמו ההורים שלי, שהיו להם משפחות צעירות, ואמר להם "קחו את המשפחה שלכם, תעלו לפלסטינה- כי תהיה פה שואה נוראית". הוא ממש ראה את הנולד. למרות זאת, מעט אנשים עלו. "למה לא עלינו? ההורים שלי החליטו לא לעלות- כי לשניהם היו הורים, היו להם אחים ואחיות, דודים... משפחה גדולה מאוד. ואיך אפשר לעזוב את המשפחה???... ההורים היו מבוגרים, כבר לא יכולים להתרגל לארץ אחרת. אמרו ניסע פעם אחרת, אבל לא החליטו מתי. כך שלא היה לנו תאריך. 
ואיחרנו את המועד, לצערי. פשוט איחרנו את המועד. חוץ מההורים שלי, שניצלו, לאמא שלי היו שלושה אחים גדולים, הרבה יותר גדולים ממנה- סאל, מקס וג'ו. לכולם היו ילדים ומשפחות. לאבא שלי הייתה עוד אחות, שנספתה גם היא, אז מי שנשארו אלו שתי הבנות שלה- בנות דודה שלי, שנשארו בלי הורים ומשפחה, אז אמא שלי והמשפחה כולה טיפלה בהם, והן עלו לארץ. הן היו בבית ילדים בקיבוץ, מצאו משפחה מאמצת, והיום הן סבתות בארץ. אבל בעצם, מכל המשפחה והקרובים אף אחד לא שרד, רק המשפחה המצומצמת, עוד איזה דודה אחת רחוקה ושתי הבנות דודה, וזהו, גמרנו. היינו משפחה גדולה. אמא של אמא שלי, סבתא שלי, נפטרה במחנה. האבא של אמא שלי נפטר קצת לפני המלחמה, וההורים של אבא שלי נפטרו גם הם במחנה, אז ככה שהכל נעלם. הסיפור שלנו שמח כי אנחנו חזרנו, המשפחה הקרובה ביותר ניצלה: אחי, אחותי, אני, וההורים שחזרו.
"אז זהו, אנחנו ידענו שאנחנו עולים ארצה, ידענו שאנחנו צריכים לעלות לישראל, להקים את המדינה, ואנחנו כיהודים שייכים לשם, זה נקרא "ציונות". "מכיתה א' איני זוכרת דבר. אנחנו עברנו בסביבות שנת 1940-1939, הייתי בכיתה א', כשעזבנו מהרלם לאמסטרדם. באמסטרדם הייתי בתחילה בבית ספר שהיה מלמד בשיטת מונטסורי. בכיתה ב' למדתי מעט מאוד, כי ב-42' הגרמנים החליטו שליהודים אסור להיות בבית הספר הזה, מותר להם להיות רק בבית ספר שמיועד ליהודים. נוסף על זה, כולם היו צריכים ללכת עם הטלאי הצהוב, שהיה כתוב עליו "יודן".
"מה עשו למי שלא הלך עם הטלאי? מי שלא היה הולך עם זה, היו שולחים אותו ישר למחנות, הורגים אותו ישר. פשוט לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת עם הטלאי. עד היום, למרות שהלכתי עם הטלאי יחסית מעט זמן, כל פעם שאני רואה אותו זה מעורר בי חלחלה. הייתי בת 6-7 באותו זמן, זה פשוט נצרב אצלי. אני חושבת על שנושא הרבה לאחרונה, בעיקר בהקשר לנכדים האחרונים, בעצם הצעירים יותר, שקד ודולב. כשהתחלתי לחשוב על זה, שקד הייתה בת 6- כשהתחילה המלחמה הייתי בגיל של הנכדה שלי, וההורים היו צריכים לעזוב אותם ולחשוב מה היה קורה לילדים, ילדה מסתובבת לבד, דווקא אצל הנכדים זה עשה לי מאוד... דסי (אימא של דולב ושקד, בתה של שוש) אמרה לי "אימא אני כל הזמן חושבת על זה, איך הייתי יכולה לעזוב אותם". אז זה באמת מה. "ואז הלכנו לבית ספר שם, וכל יום פשוט היה פחות ופחות ילדים בכיתה, עדיין ההורים היו בבית, והיה איזה ארגון של סטודנטים שדאגו להסתיר אנשים, הם כנראה קיבלו כסף מראש על העבודה הזאת, ואז יום אחד אמרו לנו שאנחנו נוסעים, נפרדו מהמשפחה (המשפחה טוענת שהייתה בבית) ולקחו אותנו לדרום הולנד, לאיזה כפר נידח, עם משפחה קתולית, כפר לא מפותח, שהשירותים היו בתור הדיר חזירים. בדיר בצד אחד היו חזירים ובצד שני היו חזירים ובאמצע השירותים- היה פשוט בור באדמה באמצע והיית עומד מעל הבור. לילדים עירוניים זה מאוד לא סימפטי, היינו ישנים על חבילות קש, שלושתנו (שוש והאחים שלה, שלמה ודבורה), והתענוג של הילדים שם הם היו שוחטים ארנבות, חזירים, כל מיני, והם היו רצים אחרינו עם החתיכות מלאות בדם. הם לא ידענו שאנחנו יהודיים, אבל הם ידעו שאנחנו עירוניים שבאו להתחזק בכפר.
"לאחי קוראים שלמה, גם בהולנדית "סאלומון", "סאל" בקיצור, זה שם מאוד יהודי, שעזבנו את הבית אמרו לנו לקרוא לו "שאף", שם הולנדי מאוד. לילדות בנות 7 ו-5, והוא עצמו היה בן 9, זה היה מאוד קשה, ויום אחד קראתי לאחי בטעות "שלמה", וילדה שהייתה לידי שאלה אותי "תגידי, למי את קוראת?", אז תפסתי את עצמי שאסור לי להגיד, אמרתי "אני לא קראתי לאף אחד, חשבתי על הילד שישב לידי בבית הספר".
"אני חושבת לעצמי שילדה בת 7 אומרת מה שאומרת, אבל זה המציאות מביאה לדבר הזה, שחייבים לשקר שקרים כאלו. כשהיינו שם חטפנו זיהום רציני, מפשפשים וכל מיני, עד היום נשארו לי צלקות בידיים, יש כמה צלקות שהיו לי דלקות על הידיים ועל הרגליים מהלכלוך שם. לא היינו שם הרבה, היינו 3 שבועות, חודש-חודש וחצי, לא זוכרת כבר. ממש לא הרבה. ואז אחת מהסטודנטיות לקחה אותנו אליה הביתה, טיפלה בפצעים שלנו, של שלושתנו, ואחרי זה כשהבראנו היא לקחה אותנו לכל מיני בתים בהרלם- שהיו שם כל מיני אנשים שיכלו להסתיר יהודים. שלמה ודבורה הגיעו כל אחד לבית מסוים, יש לי את הכתובות שלהם בהולנדית.... כי האיש ששלחתי לו את הסיפור שלי הוציא כספרון את הסיפורים של כולם... אבל בכל אופן, שלמה בתור ילד בן 9-10 ישב מתחת לאדמה. היה בור ברצפה, שם הוא ישב, משך היום הוא היה שם בפנים- גרמנים חיפשו. דבורה הייתה במשפחה שהיא יכלה להסתובב חופשי, כאילו היא בתם, ואני הייתי במשפחה נוצרית עם חמישה ילדים, והגרמנים גילו שאני לא רשומה במרשם התושבים. אני לא רשומה, אז כנראה אני לא שייכת. לקחו אותי משך כמה חודשים, והעבירו אותי כל שבועיים למקום אחר, הסטודנטים. לקחו אותי ברכבת לאיזה כפר נידח אחר... אני לא זוכרת את המקומות, נדדתי בהולנד בליווי הסטודנטים משך כמה חודשים, כדי שהגרמנים לא יעלו עלי, כי מצאו אותי כאילו, אז היו צריכים לסלק אותי. ובינתיים, שבוע ימים אחרי שעזבנו את הבית של ההורים, הגרמנים נכנסו אלינו הביתה ולקחו את כל המשפחה, את כולם, קודם לוסטרברוך, למחנה בהולנד, מחנה ריכוז, ואחרי שנה וחצי לברגן-בלזן, שם הם היו גם שנה וחצי. "הגרמנים, גם אם הם חשדו שהיו ילדים בבית, אי אפשר היה להוכיח.... הם לקחו את כל מה שהיה- את הסבא, הסבתא, הדודים שגרו אצלנו... גם את שתי בנות הדודה הסתירו כמונו, ואת כל המבוגרים לקחו. אולי הם לא הסתתרו כי לא היה להם איפה... לא יודעת. לעבור דירה לא היה זול. צריך היה למצוא כתובות איפה אפשר להסתתר. בכל אופן, הם היו, גם אין את מי לשאול כבר. אז הם היו בווסטרברוך ואחר כך בברגן בלזן. לקח הרבה זמן שהסתובבתי, אז בשנה וחצי האחרונות הייתי במקום אחד, איפה שצולמו כל התמונות. זה היה בית שעמד בודד בשדות. מצד אחד זה היה נחמד מאוד- היו איכרים, והיו ולהם עזים, כבשים, קצת חקלאות... שדות שלמים. וקרוב לשם היה הכביש העילי, ולמטה היו פסי רכבת. והאמריקאים והאנגלים שבאו אחכ ורצו לגרש את הגרמנים מהולנד, זה היה מקום תורפה להפציץ- אז כל הזמן הפציצו מסביב לבית הזה. אז זה גם כן היה בעיה.
שם הלכתי לבי"ס. וכמובן שסיפרתי שבאתי מאמסטרדם, ועיר גדולה, ואין מה לאכול.... וסיפרתי שבאתי לכפר, כדי להבריא... הילדים קיבלו את הסיפור.
"הייתי לבד, בלי אף אחד. אבל היה שם, הייתי נוסעת על אופניים, לבי"ס, כמו כל הילדים, נוסעת וחוזרת באופניים... וחזרתי יום אחד, ולא רחוק מהבית היה מן מנזר- אבל הגרמנים התלבשו על המנזר הזה, מעין בניין גדול, וגירשו את הנזירים משם. ואני חוזרת ככה לפנות ערב, מתחיל להחשיך, אני נוסעת על שבילי עפר, אופניים... פתאום גרמני מכוון אלי את הרובה שלו. סתם כדי להפחיד. ותאמינו לי שהוא הפחיד אותי. והוא כיוון את הרובה אלי.... נראה שממש רצה להרוג אותי....... בסוף הוא לא עשה כלום. כנראה שהוא לא רצה צרות עם... לא יודעת מה הוא רצה. עד שבסוף ההורים חזרו מהמלחמה, מצאו אותנו- כנראה הסטודנטים שמרו איתם על קשר, רישום או התכתבות. כי הם הצליחו למצוא אותי בחזרה. כל הזמן הזה הם לא כתבו לאף אחד מאתנו- איך הם יכתבו? הם במחנות ריכוז בגרמניה. המזל היה שאמא שלי נשלחה לעבוד עם קבוצת צעירים בחוץ, בזה, וזה מה ששמר עליה. אבא שלי עבד בסנדלרייה, וזה היה נחוץ, הם הזדקקו לו בשביל לתקן נעליים. אמא שלי עבדה בשדה גידלה את הירקות- ובשביל זה לא הרגו אותה. הם היו סגורים כלואים בתוך המחנה, בלי שום קשר לעולם החיצון, אז לא ידעו בכלל מה קורה איתם, חיים, לא חיים... גם אנחנו לא ידענו כלום, והם לא עלינו. וזהו. ואז באנו חזרה, הלכנו לביס קצת, הלכנו לתנועת נוער... בשנה וחצי האחרונות, לפני זה לא, כי כל פעם העבירו אותי הלאה.
"הם היו נחמדים, זה המשפחה שמצולמת, הם היו מאוד נחמדים, אחרי המלחמה ביקרנו אותם, בזמן שנסענו לאמריקה ביקרנו אותם, הם היו כפריים, אבל מאוד אינטליגנטים, הם ידעו שאני יהודיה, איתי היו עוד שני ילדים יהודיים, אני לא ידעתי שהם יהודיים והם לא ידעו עליי, אף אחד לא ידע. אני לא יודעת מה קרה להם היום, אין לי את מי לשאול, אפילו את השם משפחה שלהם אין לי. שם המשפחה של האיכרים שטיפלו בי קראו להם "דה בור" (De-Bour), שזה "האיכר" בהולנדית. אני משערת לעצמי שיש להם צאצאים היום, ואין להם מושג, הילדה הגדולה שלהם נולדה שעוד הייתי שם, אבל ממש בסוף.
"אני לא יודעת איך הסביבה התייחסה אלינו בכפר, הייתה קטנה מדי בשביל לשאול. אני לא יודעת איך הם אמרו מי אנחנו. אני יודעת שהם אמרו שבאנו להבריא ולהתחזק בכפר, אבל איך כלפי חוץ, מי ידע ומי לא, כי יש להם משפחה, ומכרים, אין לי מושג איך הם התייחסו לזה, לא יודעת. העיקר שהם עשו את זה...... הם הצילו 6 יהודים. אני חושבת שהם עשו את זה בלי כסף, דווקא המשפחה הזו........ כל הכבוד להם. האמת היא שלא התעסקתי בזה, כי לא רציתי, דחפתי את זה הצידה, אימא שלי בכלל-בכלל לא רצתה לדבר על זה. כששחר הנכד שלי התחיל לעשות "שורשים", לפני זה בכלל לא עשו "שורשים", ההורים שלהם לא עשו כלום, רק הנכדים עשו שורשים, ואימא שלי לא יכלה לספר פשוט כ-ל-ו-ם, לא לנכדים, לא לי,היא סיפרה קצת פה, קצת שם. אבא שלי נשאר בהולנד, ההורים נפרדו אחרי המלחמה, אבא חזר לפעמים לבקר בארץ, גם הוא לא סיפר כלום. היה להם קשה לדבר על זה. יש חלק מהאנשים שמדברים על זה כל הזמן, ויש חלק מהאנשים שלא מדברים על זה בכלל. ככה שאימא שלי הייתה אישה מאוד אופטימית וטיפלה באנשים, היה לה המון מצב רוח טוב, זה או זה או זה, או לדבר על זה, או לא בכלל, היא סגרה את זה בקופסא ולא רצתה להתעסק עם זה לעולם.
"גם לאחר המלחמה אמא שלי המשיכה לשמור מסורת, היא הייתה מסורתית, אבל לא פנאטית. כשהייתי ילדה כל יום שבת כמעט היינו הולכים לבית כנסת, היה כשר אצלנו בבית, אבא שלי לא שמר על זה בכלל אבל אימא שלי שמרה על בשר-חלב. "ולא, לא הרגשנו שאנחנו שונים בהולנד, הרגשנו הולנדים לגמרי, תמיד היינו בבית ספר קתולי, לא יהודי, והתייחסו אלינו שם יפה מאוד לפני המלחמה. אבל, כשחזרנו מהמלחמה, אני ואחותי פעם הלכנו לעשות קניות באזור שפעם גרנו בהרלם, ונכנסו לחנות,
ואז החנווני אמר לנו "חבל שלא גמרו את כולכם!!". כנראה שהאנטישמיות התפשטה שם, היא גם הגיעה להולנד, גם לחנווני, לפני המלחמה לא היה לנו שום בעיות, לפני המלחמה לא הרגשנו כלום, אבל.... תמיד היה, והיום זה בכלל לא סימפטי בהולנד. אנחנו ב51' עלינו ארצה, אימי, אחותי ואני, אחרי שחזרנו מהמלחמה ב-45'. ו... זהו. זה הסיפור שלי."
